חוסר האונים של ילדה מתנדבת


לא משאירים אותם רעבים לבד בבית

חוסר האונים של ילדה מתנדבת
כמה תדהמה וחוסר אונים בעיניים של ילדה תמימה שבסה"כ באה להתנדב ולעשות טוב.  רק רצתה לחלק אוכל חם לקשישים וניצולי שואה שגרים במקבץ דיור ובסוף ראתה אותם נאלצים להסתפק בחבילת פריכונים לשבת.  הסיפור המלא מייד בהמשך.

שמי גיא, בן 45 מרחובות, בתור דור שלישי לניצולי שואה.  פשוט לא יכול לשאת את המחשבה שיש בארץ קשישים וניצולי שואה שאין להם גישה לאוכל חם ומזין.  קשישים שיושבים בבית לבד, תשושים, מפחדים ממגפות ונאלצים להסתפק בלחם לבן, שוקולד והמון טונה בשימורים.

ויש גם מקרים קשים כמו במקרה של אלכס, ששבוע לא יצא מהבית מרוב בושה ופחד ופשוט נאלץ לאכול מרוב רעב את התרופות שלו!. 

איך יתכן שקשישים שבשואה רק חלמו על פרוסת לחם מוצאים את עצמם היום שוב, ישנים רעבים?

הסיפור שחשוב לי לשתף אתכם הקוראים בעצם התחיל ביום שישי בבוקר, במטבח המרכזי של לחיות בכבוד בראשון לציון ברחוב שלום אש ברמת אליהו.   לשם אני ועוד אמא ובת הגענו להתנדב באריזה וחלוקת מזון לקשישים וניצולי שואה.

המטבח הסודי של לחיות בכבוד
הרבה לא יודעים, אבל מהמטבח של לחיות בכבוד יוצאים כל יום בשקט ובצנעה כל יום מעל 2,200 מנות ארוזות של אוכל מבושל למען ניצולי שואה, קשישים ונזקקים בעלות מדהימה של 14,784,000 מיליון שקל בשנה.  כל ארוחה מותאמת במיוחד לקשישים וכוללת מנה עיקרית רכה, פחממה וירק מבושל.  זאת העמותה היחידה אגב שעוזרת לקשישים ובעצם לכל אחד שצריך אוכל בלי שיפוטיות ועם אפס ביוקרטיה.  המנכ"ל אגב עובד בה בהתנדבות כבר 18 שנה!

אפשר ללחוץ כאן ולצפות בתחקיר פתע  שעשו עליהם בחדשות, יצאו צדיקים כמובן. 

בחזרה לסיפור, התלבשנו כמו צוות חדר ניתוח, כדי שחס וחלילה לא יחטפו זיהום בגללנו בזמן אריזת המזון.  ארזנו באהבה רבה בערך 300 חמגשיות עם אגרול, פסטה וירקות מבושלים.  אגב, כדי גם לכם להגיע להתנדב, זה פשוט מאוד מרגש לדעת שכל חמגשית כזו תהפוך בעוד שעה  קלה לארוחה חמה היחידה ביום של קשיש או ניצול שואה נזקק.

העמסנו את הכל במהירות לרכב של אליהו, פעיל בלחיות בכבוד, ביחד עם עוד ארגזים של תרומת פריכונים.

כביכול, המשימה הייתה מאוד פשוטה, לחלק כמה שיותר מהר את הארוחות הארוזות לשני מקבצי דיור, אחד ברחובות ואחד בלוד. 

חשוב להבין, לא מדובר בנזקקים רגילים.  להתמחות של לחיות בכבוד יש חשיבות מכרעת.  הלוגיסטיקה של בישול אלפי מנות אוכל מותאם לקשישים בכמויות גדולות והספקה מהירה של המזון בעודו חם תוך שמירה על תקנות הבריאות מאוד מורכבת. לעמידה בזמנים יש משמעות קריטית.  מדובר בניצולי שואה ובקשישים פוסט טראומתיים בכל מה שקשור לאוכל. כל איחור ישר מזכיר להם תקופה חשוכה של רעב וכבר אחרי 5 דקות איחור וישר מתחילים הטלפונים המודאגים. 

חשוב: בלי התרומות שלכם לא ניתן יהיה להמשיך בפעילות, לכן מי שיכול לעזור מוזמן ללחוץ כאן על הקישור להצטרף בשמחה.

מה זה בעצם מקבץ דיור? 
מקבצי הדיור זה "פתרון" מקורי של משרד הקליטה.  מדובר בבניין בין מספר קומות שמחולק לדירות קטנות קומפקטיות שם גר בד"כ קשיש בודד או זוג. הם משלמים בממוצע 2000 שקל שכר דירה לא כולל אוכל ותרופות שזו הוצאה כספית כבדה שיושבת אליהם.  אין להם יכולת לבשל והיכולת הפיזית והנפשית שלהם שואפת לאפס.

אם נוסיף לזה את הפחד להסתובב בחוץ בגלל טראומות ממלחמת העולם השנייה (רדיפות הנאצים ועוזריהם) והפחד ממחלות ומגפות אז זה ברור לכולם שהם פשוט תלויים לגמרי במשלוחי המזון והתרומות.

החלוקה למקבץ ברחובות הייתה נעימה ורגועה.  דיירי המקבץ עמדו בתור בשקט ובאופן מסודר ולקחו איש איש חלה וארוחה לשבת על פי רשימה שהכינה סדרנית מתנדבת.
הרבה חיוכים, הוקרת תודה וברכות.  בכל זאת, הביקור שלנו הוא לא מובן מאליו.

כי בוא נודה, הם דיי נטושים ואף אחד אחר כמעט לא בא לבקר אותם.  האוכל שנתרם להם מאפשר להם לישון שבעים וזה חשוב.  אבל לא פחות חשוב מזה, הביקור גם נותן להם הרגשה שלא שכחו אותם, שהם עדיין רלוונטיים ושלמשהו עדיין אכפת מהם. 
 
תסכימו איתי שתחושת הבדידות לא פחות חמורה מרעב? נכון?

במקבץ בלוד זה היה סיפור אחר לגמרי, הסדרנית לצערי נעדרה, כי שלחו אותה לבידוד. ואנחנו, פעילים לא מנוסים, לא הבנו כמה התפקיד של הסדרן הוא קריטי, ממש פיקוח נפש.

אנחנו פשוט פרקנו על השולחן את המזון ומיד התחילה ההתנפלות.  התנפלות ממש כמו במחנה פליטים באפריקה.  הם פשוט התגודדו ולקחו מכל הבא ליד....

ובגלל שלא היה סדרן, לאחרונים פשוט לא נשארו מספיק חמגשיות של אוכל חם.  ממש לא פשוט לראות את האכזבה של הדיירים במקבץ כשהם הבינו שאוכל חם בשבת כבר לא יהיה להם.

והכי קשה זה לראות את התסכול והאכזבה של הילדה, המתנדבת הצעירה.  דרך העיניים שלה הבנתי באמת מה קרה כאן.  כמה עמוק התסכול של אנשים קשישים בודדים ותשושים שילכו לישון הלילה רעבים.

וזה לא הסיפור היחידי, לצערי המקרים רבים, למשל המקרה של אפרים הלר, ניצול שואה בן 92 שלא התקלח חודשיים ולא אכל ארוחה חמה כבר 4 שנים.  

האם אפשר בכלל לקלוט שיש 48,000 קשישים כאלו בכל הארץ שאין להם בעצם שום יכולת פיסית להכין לעצמם ארוחה חמה.  אפילו לבשל סיר אורז הם לא מסוגלים!!

הם קשישים, בודדים וזקוקים לעזרתנו עכשיו כדי להתקיים בכבוד.  עוזרים מכאן

נכון זאת האחריות של המדינה לפרוס להם רשת ביטחון.  אבל ברשת הרווחה הקורסת יש בפועל בעיקר חורים ענקיים.
הבירוקרטיה איומה, תקציבים לא מוזרמים ואפילו מבקר המדינה כותב על זה בחריפות כל שנה.

לדוגמא, המדינה אמורה לסייע ללחיות בכבוד עם מימון של 5 שקלים מכל ארוחה לניצולים (שעולה 20) אבל בפועל המדינה שולחת רק פקחי בריאות ובודקת את ההתנהלות החשבונאית התקינה.  כסף בפועל מועבר רק באחור של שנים.... אבל הקשישים צריכים לאכול היום, בכל יום.  למה מחכים? שהם ימותו?

ושיא האבסורד, לא תאמינו, אבל נציגי לשכות הרווחה בערים פונים כל הזמן למוקד של לחיות בכבוד בבקשה לעזרה עם סלי מזון לנזקקים בערים שלהם.
  
תראו, כעס וזעם לא ייפתרו את הבעיה, רק ינציחו אותה.  אני כאן כדי להראות לכם שאפשר גם אחרת, שאפשר במסגרת מעגל ההשפעה שלנו לפתור את הבעיה.  לא צריך לחכות שהמדינה תתעשת ובינתיים הם ימותו בתנאים של רעב וחוסר כבוד.  פשוט כולנו צריכים לגלות ערבות הדדית ולהתאחד.

לכן מרגש אותי לראות כל יום מחדש כמה אנשים טובים שכן אכפת להם יש במדינה.  כל כך הרבה אנשים כבר הצטרפו לפעילות של לחיות בכבוד ומגלים סולידריות וערבות חברתית.  פשוט מדהים, בזכות האנשים האלה לחיות בכבוד מוציאה כבר 2,200 ארוחות כל יום, זה מדהים וזה ועולה  14,784,000 מיליון שקל בשנה.  2200 קשישים וניצולים בודדים זוכים כל יום לביטחון תזונתי וליחס חם.  מדהים.

אבל זה רק קצה הקרחון, לצערי רבע מניצולי השואה בישראל חי מתחת לקו העוני וכ- 66% חיים מהכנסה של עד שליש מהשכר הממוצע במשק.  זה אומר שיש 48,000 אלף קשישים וניצולי שואה שזקוקים לעזרה עכשיו.

 כי בכל חודשים מתים בממוצע 1,200 מהם.

לכן אם כל אחד שקורא את הכתבה יפתח את הלב, ייכנס כאן לאתר התרומה ויתרום לפחות ארוחה (עולה 20 ₪) אז פשוט יהיה אפשר לפתוח עוד ועוד מרכזי חלוקה בארץ ולהגיע לכולם.

אנחנו חייבים להם את זה, הם הקימו בשבילנו את המדינה הזו.

לנו, תרומת ארוחה יכולה לתת בוסט רציני של הרגשת שפע, להרגיש את הלב מתרחב.  תחושת הנתינה שבעצם כל מי שפעם עזר ותרם מכיר היטב.

אבל בשבילם העזרה שלך זה בדיוק ההבדל בין ללכת לישון רעב לבין ללכת לישון שבע.  בטן ריקה מורידה את הערך של הבן אדם.  מגיע להם שנחזיר להם את הכבוד העצמי.

וזה לא רק האוכל, הפעילות של המתנדבים שמגישים את הארוחה שלך בשמך ממש נותנת להם תקווה ומזכירה להם שהם לא לבד, שלמשיהוא עדיין אכפת מהם.





נ.ב. 
שתפו בבקשה את הכתבה, ככה תוכלו להכפיל בקלות את הנתינה ואת העזרה שלכם באופן משמעותי.  בנוסף תוכלו לאפשר גם לחברים שלכם את הזכות המדהימה להיות חלק מהפתרון, להיות אלו שעוזרים ותורמים. 

נ.ב.ב. 
תפקחו עיניים לקשישים סביבכם, אולי יש משהוא שצריך גם צריכים עזרה ותשומת לב?
נתקלתם בקשיש רעב? פנו  מיד ללחיות בכבוד ותשאירו פרטים, הם כבר יעזרו כפי יכולתם.

אם הגעת עד לכאן, זה אומר שאכפת לך  נכון?
פשוט מעריך את זה מאוד.
הנה, אפשר לתרום כאן עכשיו

גילוי נאות
שמי גיא פוליצר, בן 45 תושב רחובות (תמונות שלי ופרטי קשר תוכלו למצוא כאן למטה).  
דור שלישי לניצולי שואה, שגריר רשת ופעיל של לחיות בכבוד.
מטרתי פשוטה, להנציח את זכר קרובי משפחתי שנספו בשואה ולעורר מודעות חברתית לבעיה המוסרית הכאובה הזו.
יש ניצולי שואה וקשישים רעבים בישראל, בלתי נתפס.
לכן כשאתם לוחצים על הקישור באתר שלי אתם בעצם מועברים לאתר התרומה המאובטח של לחיות בכבוד. 
ניתן ליצור עמי קשר בכל שאלה בטלפון 052-8700931
תודה רבה והלוואי שתמיד תזכו להיות בצד הנותן.